החלטה בתיק רע"א 3879/05

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר-זיו) מיום 6.3.05 בבר"ע 2010/04, בגדרו הוחלט לקבל את ערעורה של המבקשת על החלטת בית משפט השלום בחדרה (השופטת אסיף) מיום 17.11.03 בתיק אזרחי 2871/03 ולקבוע כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית משפט השלום.

ב.        (1)    הנה הרקע בתמצית: המשיבה הגישה בבית משפט השלום תביעה נגד המבקשות להשבת הוצאות גינון ופיתוח בחלקות סמוכות לחלקתה שאותן הוציאה כתנאי לקבלת היתר בניה, ואשר לטענתה חויבה בהן שלא כדין. המבקשות טענו מקדמית לחוסר סמכות עניינית. בית משפט השלום קיבל את טענתן בקבעו כי עיקר התובענה עניינו חוקיות החלטתה של הרשות להתנות את מתן ההיתר בביצוע עבודות גינון ופיתוח בשטחים ציבוריים או שאינם בבעלותה של המשיבה, ומכאן שסמכות הדיון בתובענה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

           (2)    המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט החליט לדון בבקשה כבערעור וקיבל את הערעור. נפסק כי הסעד העיקרי הנתבע בתובענה הוא פיצוי כספי, והקביעה בדבר חוקיותה של החלטת הרשות טפלה לו,  ולפיכך מסורה הסמכות העניינית לדון בתובענה לבית משפט השלום.

ג.        (1)    על פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית שבגדרה נטען, כי הסמכות העניינית בנדון נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים; כי בטרם יוכרע הפן הכספי של התובענה, שומה על המשיבה להוכיח כי התניית היתר הבניה בביצוע עבודות הפיתוח היתה בלתי חוקית, וכי הפגם שנפל בהתניה לא נרפא, וכי היא זכאית לסעד בגין פגם זה; כי על מבחן הסעד שנקבע בפסיקה ככלל לענייני סמכות לסגת מפני סמכות ייחודית המסורה בכגון דא, לפי הנטען, לבית המשפט לעניינים מינהליים; וכי הסוגיה נשוא בקשה זו היא עקרונית וחורגת מעבר למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים.

           (2)    בתשובתה טוענת המשיבה, כי על פי ההלכה הפסוקה יש לקבוע את הסמכות העניינית על פי מבחן הסעד; כי הסעד הנתבע הוא כספי בלבד; כי מקור התובענה בהתקשרות פרטית שביצעו המבקשות עם המשיבה לביצוע עבודות גינון ופיתוח והמשיבה לא תקפה בתביעתה את החלטותיהן של המבקשות ולא טענה כי נפל בהן פגם; וכי כפועל יוצא מכך מסורה הסמכות העניינית לבית משפט השלום.

ד.        (1)    אכן, בבקשה נטען כל האפשר; אך לאחר העיון אין בידי להיעתר לה, שכן סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בפסק דינו, והסמכות מסורה לבית משפט השלום.        

           (2)    בחקקו את חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, הבחין המחוקק - בין השאר - בין עתירות מינהליות לבין תובענות מינהליות. עתירות מינהליות, על פי סעיף 5(1) לחוק, מופנות נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה, קרי, תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית. תובענה מינהלית, לפי סעיף 5(3), עוסקת בעניין המנוי בתוספת השלישית לחוק, ולעת הזאת היא מצומצמת לעניין אחד - "תובענה לפיצויים שעילתה במכרז" (ראו עע"מ 9660/03 עיריית רחובות נ' שבדרון (טרם פורסם)). בענייננו אין עסקינן במכרז. לפיכך אין הוא בא בגדר התביעה המינהלית. אך גם בגדר עתירה מינהלית איננו בא, שכן אין כאן תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית, אלא תובענה כספית שההחלטה המינהלית נבחנת אגבית לה. עניין זה מצוי בסמכותם של בתי המשפט ה"רגילים", בהתאם לגובה התביעה הכספית, ולענייננו - בית משפט השלום.

           (3)    אמנם, בכך שונה המקרה דנן ממקרים שבהם ההחלטה המינהלית נתקפת ישירות כמו בע"א 630/97 הועדה המקומית לתכנון ובניה נהריה נ' שי הצפון, פ"ד נב(3) 399 (השופט אריאל)). באותו עניין (שקדם אמנם לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים אך עסק בתכנון ובניה, מאטריה "בג"צית" משכבר שהועברה לבתי המשפט המחוזיים עוד לפני חקיקת החוק האמור), נתקפה ישירות השאלה האם ניתן להתנות מתן היתר בניה בהפקדת ערבות, והתשובה לא היתה חיובית. לימים, ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר (טרם פורסם) (השופט גרוניס), לאחר חקיקתו של חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, הוחלט כי הסמכות בכגון דא היא לבית המשפט לעניינים מינהליים, כשנתקפה דרישת תשלום מטעם הרשות (להבדיל מתביעה כספית להשבת סכום ששולם; ראו שם, וכן בג"צ 682/89 ויטה מזון איכות נ' עיריית בני ברק (לא פורסם) (השופט אלוני); ראו גם בש"א (י-ם) 8640/01 עיריית ירושלים נ' עמינח רשתות שיווק (לא פורסם) (השופטת בן-עמי), שהזכירו בעלי הדין). עינינו הרואות כי תקיפה ישירה של החלטה מינהלית באה בגדרי עתירה מינהלית.      

           (4)    לא כך בענייננו: אכן, אילו התעוררה השאלה בשעה שביקשה המשיבה את היתר הבניה ונקבעו לה תנאים שסברה כי אינם עומדים במבחן הדין, היה מקומה - לאחר מיצוי ההליכים בגופי התכנון (ראו ע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, פ"ד נו(4) 38 (השופט לוי)) - במערכת בתי המשפט לעניינים מינהליים. לא כן, משעסקינן בסעד כספי, שאזי עומדת על מכונה הלכת רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 812 (השופט - כתארו אז - ש' לוין), וכדברי בית המשפט שם, כי המבחן היחיד הקובע הוא מבחן הסעד "ואין נפקא מינה לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה זה אין מדובר אלא ב'תביעה אזרחית', שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא 'כיסוי' לדבר אחר" (עמ' 815). כן ראו ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561, השופט - כתארו אז - י' כהן, בעמ' 568-567.  בתי המשפט לעניינים מינהליים נולדו כיצורים בג"ציים, ובעניין כגון נידוננו, אילו הוגשה לגביו עתירה משכבר לבג"צ, היה מן הסתם שולח את העותרים אחר כבוד לסעד החלופי בבית המשפט האזרחי (ראו דברי השופט ש' לוין שם). לעומת זאת התוצאה לה עותרת המבקשת היתה יוצרת סרבול - תחילה עתירה מינהלית להצהרה בדבר אופיו של התשלום הנתבע, ואחר כך תובענה אזרחית, ולא לכך כיוון המחוקק, ומה גם שתובענה מינהלית עודנה מתוחמת, כאמור, לעילה שיסודה במכרז.

           (5)    סוף דבר: אין בידי להעתר לבקשה. המבקשות ישלמו למשיבה שכר טרחת עורך דינה בערכאה זו בסך 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ה' בתמוז תשס"ה (12.7.05).

                                                                                                ש ו פ ט 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   לח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: